<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף ט:</h2>
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
<h2>דף נט:</h2>
[סנהדרין כ"ה ע"ב] תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הראי"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
